בשנת 2007 מדינת ישראל החלה בגבייה של היטל הטמנה מתוקף תוספת לחוק שמירת הניקיון. קיום היטל זה, אשר נפוץ במדינות רבות בעולם, הוא למעשה מעין "קנס" על  כל טון פסולת אשר נשלח להטמנה, עבור כל זרם פסולת עלות ההטמנה משתנה לפי המחיר הסביבתי .
הצורך בהיטל עולה מתוך העובדה כי מחירי הטמנת פסולת אינם מגלמים בתוכם את עלויות ההשלכות הסביבתיות של הטמנה, וכן מעודד טיפול ומחזור פסולת, במקור ובמתקני הקצה.
בשנת 2007 עמד היטל ההטמנה על 10 ₪ לטון פסולת מוטמנת. כיום בשנת 2013 ההיטל עבור פסולת ביתית מעורבת עומד על 70 ₪ לטון. זרם פסולת זה הוא העיקרי והבעייתי ביותר. מחירו צפוי להאמיר עד ל 90 ₪  בשנת 2015 כאשר מוסיפים למחיר זה מע"מ והצמדה יעמוד על 120 ₪\טון. את עלויות היטל ההטמנה נושאות הרשויות המוניציפליות.
כספי ההיטל עוברים לקרן לשמירת הניקיון של המשרד להגנת הסביבה. קרן זו נועדה לסבסוד פעילויות לצמצום הטמנת פסולת. כיום כספים אלו, כ – 800 מיליון ₪ משמשים לסבסוד של תכנון ויישום תכניות להפרדת פסולת במקור, הקמה של מתקני קצה למיון וטיפול בזרמי הפסולת השונים ולחינוך וסברה לנושאי הפסולת. 
חוק זה מבוסס על עיקרון הטלת אחריות מורחבת על היצרן/יבואן (extended producer responsibility). גישה זו רואה את היצרן/יבואן כחולייה ראשונה ואחראית בשרשרת הפיכת מכלי המשקה ממוצר צריכה לפסולת. החוק מטיל  עליהם את האחריות למוצר גם בסוף חייו. אחריות זו מתבטאת בכיסוי עלויות איסוף הפסולת למחזור וכן הטיפול בה. לצורך הסדרת התהליך הוקם תאגיד אל"ה, תאגיד זה מייצג את היצרנים ויבואנים בישראל. האינטרס של התאגיד הוא לעמוד ביעדים שהוגדו בחוק, זאת בכדי להימנע מתשלום קנסות לקרן לשמירה ניקיון כמפורט בחוק.
 
מכלי המשקה עליהם חל החוק יכולים להיות עשויים מכל חומר (פלסטיק, זכוכית, מתכת, נייר). נעשית הבדלה בין שני גדלים של מכלי המשקה:
 
מכלים הקטנים מ – 1.5 ליטר
נכון לשנת 2013, על יצרנים/יבואנים לאסוף לפחות 72% מסך מכלי המשקה אשר ייצרו/ייבאו ולמחזר 90% מהם. עד לשנת 2014 יעד האיסוף יעלה ל 73%. יעד המחזור לא ישתנה. כיום הפיקדון על בקבוקי משקה אלו עומד על 30 אגורות למכל. הפיקדון עובר לצרכן שמחזיר את בקבוקי המשקה לנקודות האיסוף של התאגיד. התמריץ הכלכלי מהווה נקודת דחיפה לתהליך וכיום התאגיד מגיע ליעדי המחזור הנדרשים בחוק.
 
מכלים גדולים מ – 1.5 ליטר
נכון לשנת 2013 על היצרנים/יבואנים לאסוף לפחות 50% מסך מכלי המשקה אשר ייצרו/ייבואו ולמחזר 90% מהם. כלומר שבשנה נתונה אם יצרן ייצר 100 בקבוקים, עליו לאסוף לפחות 50 בקבוקים ומתוכם למחזר 45 בקבוקים בלבד. כיום לא קיים פיקדון על בקבוקי משקה גדולים. עם זאת התאגיד מפעיל מערך איסוף ומחזור של מכלי משקה גדולים ולפיו מצליחה להגיע ל 48.4% איסוף ומחזור של המכלים.
פסולת בניין מוגדרת כחומרים ושיירים המשמשים לבנייה או שמשתמשים בהם בקשר לעבודות בנייה, לרבות ערימות אדמה וחלקי הרס של מבנים. פסולת בניין מיוצרת במהלך בנייה ושיפוץ הן מבנים והן תשתיות. ישנו מחסור במערך איסוף וסילוק מוסדר עבור פסולת בניין. חוק שמירת הניקיון מתירני ולכן הקבלנים משליכים פסולת בניין באתרים לא מוסדרים בכדי להוזיל עלויות. פסולת בניין המושלכת בשטחים פתוחים ואתרים לא מוסדרים מהווה מפגע סביבתי עם פוטנציאל אדיר לזיהום קרקע, מים ואוויר וכן מהווה מפגע אסתטי סביבתי. 
במסגרת החוק לשמירת הניקיון (1984) על כל רשות מקומית להכריז על אתר לסילוק פסולת בניין. וכן בכדי לעודד הטמנה וטיפול באתרים מוסדרים נקבע שגובה היטל ההטמנה של טון פסולת בניין יעמוד על ארבעה שקלים (לא כולל הצמדה ומע"מ) בלבד. לשם השוואה, היטל הטמנת טון פסולת ביתית מעורבת גבוה פי 20 ממחיר זה. 
בנוסף, חוק העיריות והרשויות המקומית מעגן את הקבוע בחוק לשמירת הניקיון וקובע שהאחריות על טיפול בפסולת הבניין אשר הושלכה ברחבי העיריות והרשויות המקומיות היא של הרשות והעומד\ת בראשה. ואילו מצד הרשויות המקומיות, הן מחייבות את התושבים דרך חוקי העזר בהגשת טופס 4 המוכיח פינוי פסולת בניין לאתרים מוסדרים.
בשנת 2012 נוסחה הצעת חוק – תיקון מס' 23 לחוק שמירת הניקיון לנושא פסולת בניין. מטרת החוק היא הסדרת הפינוי, הטיפול והאכיפה בנוגע לפסולת בניין. החוק ממנה את הרשות המקומית, או מי מטעמה, כאחראית על פינוי פסולת הבניין לאתר מוסדר וכן תהיה רשאית לגבות תשלום בעבור שירותי הפינוי לאתר מוסדר מיצרן פסולת הבניין. לחלופין הרשות יכולה להשית את פינוי הפסולת על יצרן פסולת הבניין (התושב) התנאי שיציג מסמכים ואישורים על כמות הפסות שפונתה, מועד פינויה ויעד הפינוי. התיקון המוצע מחייב את הרשות מצידה לדווח לממונה על כמויות הפסולת שנאצרו בתחומה, ואישורים על טיפול כחוק באתרים מוסדרים. בהצעת החוק מעוגנים עיצומים וקנסות במצב בו יצרן פסולת הבניין או הרשות אינם עומדים בתנאים המוצגים בו.
כיום ניתן למצוא אריזות בכל המוצרים המשווקים בשוק הצרכנים. אריזות אלו מורכבות ממספר חומרים עיקריים: פלסטיק, נייר, עץ, מתכת וזכוכית. כל אלו ניתנים לשימוש חוזר או למחזור. חוק האריזות, בדומה לחוק הפיקדון, נשען על מדיניות ה- Extended producer responsibility, העיקרון שלה הוא השתת אחריות האיסוף והטיפול בפסולת על היצרנים והיבואנים של פסולת האריזות. מטרת החוק היא צמצום כמות האריזות המיוצרת והמיובאת לישראל, מניעת הטמנה של הפסולת ומחזור שלה, וכן עידוד של ייצור אריזות לשימוש חוזר. חוק האריזות, אשר נכנס לתוקף בתאריך1/3/2011 קובע יעדי איסוף ומחזור לכל סוג חומר. יעדים אלו תואמים את יעדי האיסוף והמחזור של הדירקטיבה האירופאית. יישום החוק נעשה בשלבים, עד לאיסור הטמנת פסולת אריזות בשנת 2020. 
במסגרת החוק נקבע כי יקום גוף מוכר ליישום החובות בחוק, לשם כך הוקם תאגיד ת.מ.י.ר (תאגיד מחזור יצרנים). בעלי המניות בתאגיד הן החברות הגדולות לייצור אריזות במשק. 
במסגרת החוק חלה חובה על יצרנים/יבואנים להתקשר עם התאגיד, ובמקביל חלה חובה על רשויות מקומיות (שנושאות בתפעול מערך הפינוי והטיפול בפסולת)להתקשר עם התאגיד, ישנם שלושה הסדרים אפשריים לכל רשות:
  1. הסדר שני זרמי פסולת ("רטוב – יבש") – לרשויות המפרידות זרם אורגני (מכל אצירה חום)
  2. הסדר מרכזי הפרדה (מספר זרמים ייעודיים) – איסוף אריזות במרכזי ההפרדה
  3. הסדר פח כתום ייעודי לזרם האריזות – הצבת מערך אצירה ואיסוף ייעודי לפסולת האריזות (מכל אצירה כתום)
נכון לנובמבר 2013 חתומים עם התאגיד: 105 רשויות מקומיות ומאות יצרנים ויבואנים.
תקן זה מבוסס על תקן אוסטרלי AS4123 חלק 7 (אוגוסט 2006). תקן זה נועד לעגן מערך אצירה אחיד לזרמי הפסולת השונים, ולעודד הפרדה במקור של פסולת עירונית.
צבעי התקן:
נחקק ביולי 2007. מטרת החוק הפחתה עד מניעה של הטמנת פסולת צמיגים וכן מניעה של שריפה בלתי מבוקרת שלהם. כפי שכבר תואר גם חוק זה מטיל את אחריות האיסוף/הפינוי והטיפול על היצרנים/היבואנים של הצמיגים, והעלויות הכרוכות בכך.
ישנה חובת דיווח לממונה, וחובת הוכחה בעמידה ביעדים. וכן מפורטים עיצומים כלכליים וקנסות על מי מבעל העסק/היבואן/היצרן שלא יעמדו בחובות המפורטות בחוק.
כיום, מחזור הצמיגים נעשה בישראל במספר דרכים: הצמיגים נגרסים ומופנים לתעשיית ריצוף מצמיגים, לסלילת כבישים שקטים, או משמשים כתחליפי דלק. במקביל נשלחים ליצוא צמיגים שלמים לטיפול בחו"ל.
שמו המלא של החוק: חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות. מטרת החוק, צמצום הטמנה של פסולת אלקטרונית ומפגעים סביבתיים. בדומה לחוקים קודמים, אחריות האיסוף/הפינוי והטיפול מוטלת על היצרנים/יבואנים. 
בחוק מוגדרים יעדים לכמויות מחזור לאורך השנים, המטרה היא להגיע ל45% מחזור פסולת אלקטרונית וסוללות עד לשנת 2020. כמו כן על היצרנים/יבואנים יש להציג אסמכתאות למחזור של 50% מסך משקל הציוד האלקטרוני שמכרו ולאחוזי מחזור של 25%-35% מסך משקל הסוללות והמצברים שמכרו (בהתאם לסוג הסוללה/המצבר), כל שנה.
במסגרת החוק יקום גוף מוכר ליישום החוק שיאגד תחתיו את היבואנים והיצרנים. חלה חובה עליהם להתקשר עם התאגיד וכן חובה על הרשויות המקומיות להתקשר איתו לבניית מערך איסוף ופינוי בהתאם לצורכי הרשות. כמו כן חלה חובת דיווח של היצרנים/יבואנים לגוף המוכר, וכן דיווח של הגוף המוכר לממונה. בחובת הדיווח יש לפרט את כמויות המוצרים שנמכרו, כמות הפסולת שנאספה ומתוכה כמות הפסולת שהופנה לשימוש חוזר/מחזור.
בנוסף החוק מחייב את המשווקים של המוצרים לאפשר לצרכנים יחידים להחזיר פסולת אלקטרונית לבית העסק ולאחסן אותם עד לפינוי לפי התנאים קבועים בחוק.
מתקני האיסוף של הפסולת האלקטרונית יהיו בעלי תשתית המונעת מפגעים סביבתיים: משטחי הצבה אטומים לחלחול, מערכות איסוף תשטיפים למניעת זיהום ומכלי אצירה אטומים ומקורים.
ניתן לראות את פירוט סוגי הפסולת עליהם חל החוק בתוספת הראשונה לחוק ואת ההנחיות לטיפול בתוספת השנייה.
 
במהלך שנת 2014  יכנס לתוקפו ה"חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות התשע"ב 
החוק החדש מטיל חובת אחריות על הרשויות המקומיות ובכללן התקשרות עם גוף מוכר (לפי מודל של חוק אריזות), הצבת מתקני אצירה ייעודים, פינויה לטיפול ומחזור ואכיפה. 
 
בתי עסק המוכרים סוללות למיניהן (סוללות ומצברים) יחויבו להתקין מתקן אצירה יעודי זמינים לציבור לאיסוף סוללות משומשות. בתי עסק המוכרים מוצרים אלקטרונים ידרשו להעניק שירותי החזרה לציוד אלקטרוני ישן ללא תשלום בעת רכישת ציוד אלקטרוני חדש מאותו הסוג.
 
היקפי מחזור מחייבים לפי החוק:
סעיף 3.ב.- חובת מיחזור הציוד החשמלי והאלקטרוני כמפורט להלן:
1. בשנת 2014- 15%
2. בשנת 2015- 20%
3. בשנת 2016- 25%
4. בשנת 2017- 30%
5. בשנת 2018- 35%
6. בשנת 2019- 40%
7. בשנת 2020 45%
 
סעיף 4.ב חובת מחזור סוללות ומצברים בתקופה שבין 1.1.2014- 31.12.2018 
 
1. לסוללות או מצברים המכילים עופרת – 15%
2. לסוללות או מצברים המכילים ניקל–קדמיום – 20%
3. לסוללות או מצברים אחרים – 12.5%
 
כאמור החל משנת 2020 , תיאסר הטמנת פסולת ציוד אלקטרוני שאינה תוצר לוואי של מיחזור או השבה.
 
דבר מבורך נוסף במסגרת חוק זה הנו חיוב בהעסקת עובדים בעלי מוגבלויות בגוף המוכר ובמתקני המחזור של הפסולת. 
סגירת תפריט
דילוג לתוכן