בין השנים 1993-2003 נסגרו בהדרגה המזבלות הפירטיות בישראל, אשר הוחלפו באתרי הטמנה מוסדרים, אתרים אלו עומדים בסטנדרטים סביבתיים מהגבוהים בעולם. כיום מתווה המשרד להגנת הסביבה מדיניות של הפחתת הטמנה באמצעות טיפול משולב בפסולת: הפחתה במקור, מחזור והפקת אנרגיה מפסולת.

המשרד להגנת הסביבה כרגולטור התמקד במספר מישורים בשנים האחרונות:

  1. הגדרת קריטריונים ודרישות סביבתיות מחמירות למתקני הטיפול וההטמנה.
  2. יצירת תנאי שוק המעודדים יישום פתרונות חלופיים להטמנה, בין השאר ע"י חקיקה מתקדמת, והטלת היטל הטמנה מדורג. כספי ההיטל מועברים לקרן לשמירת הניקיון ומוקצים לטובת פיתוח תשתית הטיפול בפסולת, הן ברמת יצרני הפסולת – הרשויות המקומיות והן ברמת פתרונות הקצה.
  3. עידוד הקמת מערכי הפרדת פסולת והפחתה במקור ברשויות המקומיות ובמגזר העסקי.
  4. מימון פעילויות של חינוך, הסברה ושיתוף הציבור מתוך ההבנה שיצרן הפסולת צריך להיות חלק מתהליך הטיפול המשולב
  5. קידום חקיקה סביבתית, בין היתר: תיקון מס' 9 לחוק שמירת הניקיון (2007), חוק האריזות (2011), החוק להסדרת הטיפול בפסולת אלקטרונית (2012) והצעת החוק לטיפול מקדים בפסולת אורגנית (חובת טיפול בפסולת אורגנית רקבובית טרם הטמנתה). חשוב לדעת בהקשר זה, שחלק מהחקיקה בישראל – דוגמת חובת הטיפול בפסולת אורגנית, נובע ממחויבותה של ישראל, במסגרת חברותה ב-OECD. 

מאפייני השוק – מבט על

כמויות פסולת
ע"פ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האזרח הישראלי הממוצע מייצר מידי שנה כ – 620 ק"ג פסולת עירונית מעורבת (ללא פסולת בניין ותעשייה), המהווים 1.7 ק"ג ליום. כמות הפסולת הביתית המיוצרת בישראל בשנה מתקרבת ל-5 מיליון טון.

שיטת הפינוי
הפסולת הביתית מפונה לרוב באמצעות משאיות דחס המופעלות בידי הרשות המקומית או ע"י קבלן פרטי. ברוב הערים הגדולות בישראל – ת"א, ירושלים, חיפה וב"ש, איסוף הפסולת נעשה בעיקר ע"י עובדי העירייה. לעומת זאת בערים הקטנות, כמו גם במועצות המקומיות/אזוריות, הפינוי מתבצע ברובו ע"י קבלנים. יותר ויותר רשויות מעבירות את אחריות הפינוי לקבלנים ובכך, לרוב, מיעלות את מערך פינוי הפסולת.

מרכיבי העלות
עלות הטיפול בפסולת הינה נגזרת של מספר משתנים: תדירות הפינוי, עלות הכניסה לתחנת המעבר/מתקן הקצה, היטל ההטמנה, מרחקי השינוע (עלויות הדלק), רמת הפרדה בין זרמים שונים בתוך הרשות, מערך האצירה, ועוד.
היקף הפעילות ב"שוק הפסולת" המתייחס לפסולת העירונית המעורבת (MSW) מסתכם בכ-2.6 מיליארד ₪ בשנה. תקציב זה מנוהל ע"י הרשויות המקומיות, שעליהן מוטלת האחריות הסטטוטורית לטיפול בפסולת הנוצרת במרחב המוניציפאלי.

היטל ההטמנה
אכיפת היטל ההטמנה ביולי 2007 יצרה נקודת מפנה בטיפול בפסולת בישראל (כפי שקרה במדינות המתקדמות בעולם), ואפשרה למשרד להגנת הסביבה להניע מהלכים לקידום הפחתת ההטמנה בישראל.
בשנת 2015, היטל ההטמנה יגיע לשיעורו המרבי כ-120 ₪/טון (כולל מע"מ והצמדה) ויטה את הכף לטובת פיתוח פתרונות חלופיים להטמנה.

אתרי הטמנה
כ-80%-85% מהפסולת הביתית בישראל מועברת להטמנה. מחירי ההטמנה בישראל לא השתנו כמעט בעשור האחרון ריאלית, ובוודאי אינם בהתאמה לשינויים שחלו במרכיבי העלות האמיתית. עובדה זו נובעת מכך ש-60% מהפסולת בישראל מוטמנת בשני אתרים, גני הדס ואפעה, המנוהלים ע"י אותה החברה.
אתר ההטמנה אפעה (ממוקם במעלה מישור רותם) יהפוך להיות תוך חמש שנים, אתר מרכזי, שאליו תועבר 80% מהפסולת המוטמנת, ובעתיד גם מעבר לכך. מטמנת אפעה הינה בבעלות מועצה אזורית תמר, ומתופעלת ע"י חברת VEOLIA.
בימים אלה מוכשר באפעה אתר קומפוסטציה פתוחה, האתר עבר את כל האישורים של המשרד להגנת הסביבה, ויאפשר קליטת פסולת מופרדת במקור, מהלך זה יעניק לאפעה יתרון נוסף מול מתקני קצה אחרים ו/או אתרי הטמנה.

פיתוח חלופות טיפול בפסולת
היטל ההטמנה הינו נקודת המפנה בטיפול בפסולת בישראל. ברם, ההיטל המדורג (10 ₪ כל שנה), מתחיל ליצור כדאיות כלכלית לפיתוח חלופות להטמנה רק בשנת 2015 ואילך.
במצב הקיים בישראל, פיתוח מתקני קצה לטיפול בפסולת (כולל תחנות מעבר למיון שניוני = MRF "נקי") יתרחש תוך 3-5 שנים.
בימים אלה, פועלים מספר גורמים פרטיים בישראל, ורשויות מקומיות, לקידום מתקני קצה כחלופה להטמנת הפסולת. חלק מפרויקטים אלה, קיבלו מימון מהמשרד להגנת הסביבה, וחלקם צפויים לפתוח שעריהם במהלך 2015, לטיפול בהיקף של מאות טון פסולת ליום.
פיתוח מתקני קצה לטיפול בהיקף של אלפי טון ביום, עשוי להתרחש בטווח ארוך יותר – 5-8 שנים, מול חקיקה צפויה, שתחייב טיפול בפסולת האורגנית הרקבובית טרם הטמנתה.

הפרדת פסולת ברשויות, ומימון פרוייקטים לקידום ההפרדה
במהלך שנת 2011 קיבלו 31 רשויות התחייבויות כספיות מהמשרד להגנ"ס במסגרת קול קורא לרשויות ליישום הפרדה במקור לשני זרמים. במסגרת המהלך הקציב המשרד 350 מיליון ₪ ליישום והנעת התהליך. בנוסף, הקציב המשרד 250 מיליון ₪ להקמה ושדרוג של מתקני קצה לפסולת פריקה ביולוגית.
בדצמבר 2013, קיבלו כ-30 רשויות נוספות התחייבויות למימון פרוייקטים של הפרדה במקור לשני זרמים, בסבב זה הקציב המשרד 160 מליון ₪, מכספי הקרן לשמירת הניקיון.
במקביל, תאגיד תמיר מקדם את הפרדת פסולת האריזות במסגרת חוק האריזות בכלל הרשויות בישראל. יותר ויותר רשויות מתחילות להכניס זרמים נוספים להפרדה: כתום לאריזות, סגול לזכוכית, אפור למתכת ועוד.

סקירת טכנולוגיות טיפול בפסולת

פסולת רטובה מכילה רכיבים אורגנים רקבוביים (בעיקר פסולת מזון), זמינים לפירוק. במתקני הקצה, פירוק הפסולת נעשה באמצעות מיקרואורגניזמים בתהליכים אירוביים (עם חמצן) או אנאירוביים (ללא חמצן). המתקנים האירוביים הם מתקני קומפוסטציה, זמן השהייה בהם ארוך יחסית – חודשיים ומעלה.  במתקנים האנאירוביים התוצר העיקרי הוא מתאן המאפשר שימוש בחום או חשמל, בתהליך פירוק הנמשך כ-4 שבועות.

פירוק אירובי- קומפוסטציה   

קומפוסטציה הינה תהליך ביולוגי שבמהלכו עוברת הפסולת פירוק באמצעות מיקרואורגניזמים וחמצן, לפחמן דו חמצני, עד לקבלת קומפוסט ("רקבובית") שהוא חומר אורגני יציב.  במהלך תהליך קומפוסטציה מבוקר, עוברת הפסולת למצב שבו היא לא גורמת למטרדים לסביבה, תוך כדי יצירת מוצר בעל ערך כלכלי, המשמש לשיפור תכונות הקרקע (בעיקר כושר אחיזת מים) וכתחליף מסוים לדשן. 
מהרכב הפסולת האורגנית הרקבובית (פסולת מזון) המופרד מהפסולת העירונית, ניתן לייצר קומפוסט איכותי, במידה וההפרדה אינה מכילה חומרים סינתטיים כגון: זכוכית, כימיקלים שונים, טקסטיל ועוד. 
 
ניתן ליישם קומפוסטציה בשתי שיטות עיקריות: 

קומפוסטציה פתוחה וקומפוסטציה סגורה

 לאיכות הקומפוסט המיוצר יש השפעה ניכרת על מחירו ומידת האטרקטיביות בשימוש בו. לקומפוסט נקי המורכב בעיקר מחומר אורגני מיוצב, יש ביקוש רב כמטייב קרקע ולעתים אף כדשן. ככל שרמת הניקיון של הקומפוסט יורדת, כתוצאה בעיקר מנוכחות של שאריות זכוכית,  מחירו יורד ולעתים אין לו כל ביקוש ויש לסלקו לאתרי הטמנה.  קיים יחס ישר בין איכות הקומפוסט ועלויות הכנתו ולכן יש לחפש את שיווי המשקל בין עלויות הייצור וטיב הקומפוסט הנדרש.
בישראל קיים תקן לקומפוסט (ת"י 801) הדומה בדרישותיו לתקנים בעולם.  זהו תקן אשר פורסם ברשומות ומוגדר ע"י מכון התקנים במעמד חוקי  "לא רשמי".

בבדיקה שנעשתה לפני מספר שנים בארץ נמצא כי קיים ביקוש כמעט לכל כמות של קומפוסט שתיוצר. ברם הדבר מחייב הפרדה יעילה של הפסולת הביתית. אין ספק כי איכות הפרדת הפסולת האורגנית המועברת לקומפוסטציה, הוא הגורם המכריע להצלחת יישום שיטת טיפול זו. 

פירוק אנאירובי- עיכול/תסיסה   

הפירוק האנאירובי, מצמצם את כמויות הפסולת האורגנית הרקבובית, על ידי הפיכתה לביו-גז, באמצעות מיקרו-אורגניזמים הפועלים בסביבה שאין בה חמצן. תוצרי התהליך הינם: החומר האורגני המעוכל והנוזלים (90% מסך המסה שנכנסה) וביו גז (10% מסך המסה שנכנסה). על מנת שהתהליך יהיה כלכלי ויעיל, יש להגיע לביו גז שמורכב מ 60% גז מתאן לפחות. 

החומר האורגני המוצק (כבוץ) שנשאר אחר התהליך, ניתן להפוך לקומפוסט איכותי, ובגז המתאן ניתן להשתמש כדי לייצר חשמל, קיטור או חום.
בשנים האחרונות בעולם המערבי נעשה שימוש נרחב מאוד בטכנולוגיות הפירוק האנאירובי ((AD, בחלק מהמקרים כטכנולוגיה שמחליפה את הקומפוסטציה. בישראל, המשרד להגנת הסביבה מקדם את יישום הטכנולוגיה במתקנים רבים. עקב הבחירה בטכנולוגיה זו כמועדפת, ניתן בשנת 2012 מימון בגובה 130 מיליון ₪ להקמת מתקני עיכול אנארוביים ל10 מתקני קצה.  
הטכנולוגיה מחייבת הפרדה קפדנית של הפסולת, במסגרת ההפרדה במקור של הפסולת, ברמת משק הבית או על ידי מתקני קדם טיפול במפעל עצמו.
פסולת יבשה הינה פסולת, המכילה רכיבים אנאורגאניים, כגון אריזות, פלסטיק, נייר, מתכות וכו'. רכיבים אלה הינם בעלי ערך כלכלי, אם כחומרי גלם לאחר צריכה ואם כחומרים בעלי ערך היסק גבוה היכולים לשמש להפקת אנרגיה.

תהליכים תרמיים

שרפת פסולת בצורה מבוקרת, הוא תהליך מקובל מאד בעולם המערבי, להקטנת כמויות הפסולת תוך יצירת אנרגיה לשימוש כלכלי. באנרגיה ניתן להשתמש ליצור חשמל או קיטור ולחימום.  ככלל ניתן לומר כי הערך הקלורי של פסולת הוא בערך כשליש מזה של פחם ומכל 100,000 טון פסולת ביתית  ניתן לייצר כ-7 מגוואט-שעה חשמל.
בארה"ב קיימים כיום כ-140 מתקני טיפול טרמי, המטפלים בכ-15% מכלל הפסולת. ביפן שורפים 75% ויותר מהפסולת, וכן בחלק מארצות אירופה כגון בלגיה, דנמרק, שוודיה ושוויץ מגיעים לכ -50% ויותר מסה"כ הטיפול בפסולת הביתית באמצעות טיפול טרמי.
בתהליך הטיפול הטרמי פוחת הנפח הכולל בכ–90%. והשאריות הינן אפר הניתן לשימוש בארצות מסוימות (בהתאם לתקנים מחמירים) או מוטמן בצורה מבוקרת. 
במהלך השנים האחרונות פותחו טכנולוגיות רבות למניעת פליטות לאוויר של מזהמים. 
המתקנים הקיימים היום בעולם נעים בהיקפם בין 25,000 טון בשנה, ועד מיליון טון בשנה. 
במשרפות קיימים אמצעי ניטור בארובות כדי להבטיח עמידה בתקנים הסביבתיים. רמת הפליטות לאוויר ממשרפות נמוכה ביחס לתחנות כח קונבנציונאליות, עד לעובדה שמשרפות פועלות במרכזי ערים באירופה ללא יצירת מפגע סביבתי.
 

שיטות חלופיות נוספות

בשנים האחרונות פורסמו מספר עבודות על שיטות חלופיות לסילוק ו/או טיפול בפסולת הביתית. שיטות אלה נמצאות בשלב כזה או אחר של פיתוח ועדיין אין להן שימוש מסחרי נרחב, כגון גזיפיקציה, הפקת דלק סינטטי, פלזמה ועוד. החיסרון העיקרי של כל השיטות האלה היא העובדה שהן לא נוסו בקנה מידה מסחרי במספר מקומות בעולם והן למעשה בשלב כזה או אחר של פיתוח טכנולוגי. כמו כן סביר להניח כי עלויות הסילוק של הפסולת תהיינה גבוהות יחסית לשיטות האחרות וזאת לאור ההשקעות הכבדות בציוד וכן עלויות ההפעלה והתחזוקה. גם ההשלכות הסביבתיות של תהליכים אלה עדיין אינן ידועות במלואן.

מתקנים המיועדים להפרדת זרם הפסולת לחומרים ברי מחזור. מטרת השימוש במתקן הינה הפרדה מיטבית של חומרים אלו מתוך כלל הפסולת המגיעה אליו וכתוצאה מכך, הפחתת כמויות הפסולת המועברות להטמנה. 
התחנות הראשונות הוקמו כבר בשנות ה-70 בארה"ב ובאירופה והן מכילות ציוד רב כגון נפות, מערכות הפרדה מגנטיות ואלקטרוניות, מערכות אופטיות וכן הפרדה ידנית.
סגירת תפריט
דילוג לתוכן